משרד עו"ד: שושנה ברוידה נ' רוימי

פסק דין

זוהי תביעה לקבלת שכר טרחה שהגישה עורכת דין נגד לקוח שייצגה.

אין חולק, כי בשנת 2001 פנה הנתבע אל התובעת על מנת שתייצגו בתביעה נגד המל"ל להכרה בתאונה שעבר כתאונת עבודה. הנתבע פנה אל התובעת לאחר שתביעתו למל"ל נדחתה. התובעת ייצגה את התובע בהליך שהתנהל בבית הדין האזורי לעבודה בחיפה, שבסיומו הכיר בית הדין בתאונה כתאונת עבודה. בשלב זה החליט הנתבע למסור את המשך הטיפול בענינו לעורך דין אחר, וכך עשה. הנתבע לא שילם לתובעת כלל עבור שירותיה.

התובעת הגישה תביעתה בסדר דין מקוצר בהסתמכה על מסמך שכותרתו "רוימי סימון שכ"ט", שנטען כי הנתבע חתום עליו (להלן: "המסמך"). ואולם בתצהיר העדות הראשית מטעמה שינתה התובעת גרסתה, ומסרה כי על המסמך חתום רק עו"ד ישי בן דוד מטעמה. התובעת מסרה בחקירתה הנגדית, כי לאחר שהנתבע הגיש בקשת רשות להתגונן, בה טען כי אינו חתום על המסמך, הסתברה לה טעותה.

המחלוקת הראשונה בין הצדדים הינה בשאלת קיומו של הסכם שכר טרחה בין הצדדים ובשאלת תוכנו. טענת התובעת הינה, כי "יש לקבל את ההסדר שנקבע במסמך שכר הטרחה אשר נחתם ע"י עו"ד בן דוד" (סעיף 8 לסיכומיה). ואילו הנתבע טוען, כי המסמך אינו מהווה הסכם שכר טרחה, אלא מסמך שנערך ונחתם על ידי עו"ד בן דוד בלבד, וזאת בשלב מאוחר, דהיינו בעת קבלת שיק על סך 10,000 ₪ מן המל"ל עבור הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד שנפסקו בפסק דינו של בית הדין לעבודה (להלן: "השיק"). לטענת הנתבע, בעת מסירת הייצוג לתובעת הוסכם בין הצדדים, כי שכר טרחתה של התובעת יעמוד על 5% מסכום התגמולים שיתקבלו מן המל"ל בלבד.

באשר לשאלה, האם המסמך מהווה הסכם שכר טרחה אם לאו, הדין עם הנתבע. התובעת לא חלקה על כך, שהמסמך לא נערך בפגישה בה קיבלה על עצמה את ייצוגו של הנתבע, אלא בשלב מאוחר יותר, ככל הנראה לאחר קבלת השיק (עמ' 5 שו' 4-5). אף עו"ד בן דוד, שהעיד מטעם התובעת, לא ידע לציין מתי חתם על המסמך, וציין כי אינו יכול לשלול את גרסת הנתבע, כי המסמך נערך לאחר קבלת השיק (עמ' 13 שו' 13-17).

משנשאלה התובעת בחקירתה הנגדית מה הסבירה לנתבע לגבי שכר הטרחה בפגישה הראשונה עימו, השיבה:

"ש.(לבית המשפט) מה הסברת לו?

ת.אני כרגע לא זוכרת. אני מתארת לעצמי שהסברתי לו שההליכים בבית הדין לעבודה כרוכים בתשלום. אין לי תרשומת על זה אבל אני משוכנעת שהסברתי לו כי לא היינו הולכים לבית הדין לעבודה בחינם" (עמ' 4 שו' 32 – עמ' 5 שו' 3).

בנסיבות אלה, אין בידי לקבל את טענת התובעת, כי המסמך מהווה הסכם שכר טרחה. מדובר במסמך שאין הנתבע חתום עליו, ועו"ד בן דוד מסר בעדותו, כי אינו זוכר את נסיבות עריכתו ואת תגובת הנתבע למה שנכתב בו (עמ' 11 שו' 1-5, עמ' 13 שו' 13-32). הואיל והתובעת לא זכרה מה סוכם בפגישה הראשונה בינה לבין הנתבע לגבי שכר הטרחה, לא ניתן לקבוע, כי המסמך משקף את ההסכמות שהושגו.

כאמור, גרסת הנתבע הינה, כי עם מסירת הייצוג לתובעת הוסכם על שכר טרחה בשיעור של 5% מתקבולי המל"ל בלבד. הנתבע בחר שלא להעיד, וגרסתו נסמכת על עדותה של אשתו, שולה רוימי (להלן: "שולה").

שולה מסרה בסעיף 4 לתצהירה (נ/1), כי הסכם שכר הטרחה בין הנתבע לבין התובעת "הועלה על הכתב, אך מצוי רק בידה של התובעת, וזו מסרבת לגלותו ולהעבירו לידינו". הנתבע חזר בו מגרסה זו במהלך שמיעת הראיות בתיק ובסיכומיו: הוא לא חקר את התובעת בנושא זה בחקירה נגדית, ובסיכומיו הוא מציין: "אין מחלוקת בין הצדדים כי הסכם שכר הטרחה לא נערך בכתב ולא נחתם על ידי הצדדים (ההדגשה במקור)" (סעיף 3 לסיכומי הנתבע).

בעדותה של שולה נתגלו סתירות מהותיות, אשר העיקריות בהן יפורטו להלן.

בסעיף 5 לתצהירה מסרה שולה: "מאחר ולא קיבלנו כל תקבול ו/או תשלום מהמוסד לביטוח לאומי, הרי שעל פי ההסכם בינינו, אין עלי לשלם לתובעת דבר, שכן 5% מ-0 הינם 0 ₪". ואילו בחקירתה הנגדית הודתה שולה, כי הנתבע קיבל מן המל"ל סכום של כ-19,000 ₪. שולה הסבירה סתירה זו בכך שהסכום התקבל רק לאחר שחדלה התובעת לייצג את הנתבע (עמ' 16 שו' 15-16). איני מוצאת הסבר זה כמשכנע. סבורה אני, כי אי איזכור התקבול נבע מניסיון של הנתבע ושל שולה להסתיר את דבר קבלתו. דעתי זו מתחזקת לאור העובדה, שבהודעת הנתבע שהוגשה לבית המשפט ביום 28.7.10, מציין הנתבע: "כמו כן מודיע הנתבע כי אין בידו מסמכים נוספים הנוגעים לעניינים השנויים במחלוקת בתיק זה, מלבד בקשת הרשות להתגונן שהגיש בתיק זה, על נספחיה". לבקשת הרשות להתגונן צרף הנתבע מסמך מסניף נהריה של המל"ל, מיום 4.9.05, לפיו נקבעה דרגת נכותו של הנתבע בשיעור של 0%, והוא אינו זכאי לגמלה. מסמך זה צורף גם לתצהירה של שולה. חרף זאת בחר הנתבע שלא לצרף מסמך של המל"ל אודות הסכום שקיבל לבסוף.

זאת ועוד: במהלך חקירתה הנגדית טענה שולה, כי לאחר שקיבלה את השיק מעו"ד בן דוד שבה למשרד התובעת, וביקשה לשלם לו 500 ₪ (5% מ-10,000 ₪), ואולם עו"ד בן דוד סרב לקבל מידיה את הסכום. דברים אלה אינם נזכרים בתצהירה, בו טענה, כאמור, כי לתובעת לא מגיע כל תשלום.

אף לגבי היקף העניינים שנמסרו לטיפולה של התובעת קיימת סתירה בין גרסתה של שולה לבין גרסת הנתבע בכתב ההגנה. בסעיף 3 מציינת שולה, כי ביקשו מהתובעת לייצג את הנתבע בתביעה נגד המל"ל לגבי תאונת העבודה. ואילו בסעיף 4 לכתב ההגנה (דהיינו תצהיר הנתבע שצורף לבקשת הרשות להתגונן, ועם מתן הרשות להתגונן הפך לכתב הגנה) נכתב, כי אין מחלוקת לגבי הנטען בסעיף 3 לכתב התביעה, סעיף בו נכתב, כי התובעת התבקשה לייצג את הנתבע בתביעה נגד המל"ל, וכן "להכין כתב תביעה כנגד מקום עבודתו וחברת הביטוח שביטחה אותו".

לאור העובדה שאף הנתבע עצמו זנח את גרסתה של שולה בדבר קיומו של הסכם חתום שהתובעת סרבה למסור להם, נוכח הסתירות בגרסתה של שולה, ולאור העובדה שהנתבע בחר שלא להעיד, אני דוחה את גרסת הנתבע, כי נערך הסכם בינו לבין התובעת, לפיו ישלם לתובעת 5% מתקבולי המל"ל בלבד. לענין הימנעותו של הנתבע מלהעיד אציין, כי ההלכה הינה, שהימנעות מהבאת עד רלוונטי יוצרת הנחה לחובת בעל הדין שאמור להזמינו, כי עדותו של העד היתה פועלת לרעתו (ראה: ע"א 465/88 הבנק למימון ולסחר בע"מ נ' סלימה מתתיהו ואח', פ"ד מה(4), 651 והפסיקה המאוזכרת שם). הדברים נכונים מקל וחומר כאשר העד שנמנע מלמסור עדות הוא בעל הדין עצמו!

על כן הנני קובעת, כי לא הוכח שבין הצדדים נערך הסכם שכר טרחה, בין בכתב ובין בעל פה. בנסיבות אלה מן הדין לפסוק לתובעת שכר ראוי עבור השירותים שהעניקה לנתבע. יצוין כי לתוצאה בדבר צורך לפסוק לתובעת שכר ראוי הייתי מגיעה אף אילו הייתי קובעת, כי בין הצדדים נערך הסכם שכר טרחה, שכן אף אחד מהם לא טען, כי ההסכם הכיל הוראה בדבר שכר הטרחה שישולם לתובעת, אם יחליט הנתבע להפסיק להיזקק לשירותיה טרם סיום הטיפול בתיק. ההלכה הפסוקה קובעת, כי זכותו של לקוח לחדול מלהיזקק לשירותיו של עורך דין אף טרם הסתיים השירות אותו אמור עורך הדין להעניק, אך עורך הדין זכאי לשכר ראוי בעד השירות שנתן עד אותו שלב (ראה: ע"א 9282/02 יכין חקל בע"מ נ' יצחק, פ"ד נח(5) 20 (להלן: "ענין יכין חקל"); ע"א 136/92 בייניש עדיאל עורכי דין נ' דניה סיבוס חברה לבנין בע"מ, פ"ד מז(5) 113, 124).

נטל ההוכחה בשאלת גובה השכר הראוי מוטל על התובע, בהיותו המוציא מחברו. אי עריכת הסכם שכר טרחה נזקפת לחובתו של עורך הדין (ראה: ענין יכין חקל בפסקה 14 לפסק הדין). עוד נפסק באותו ענין, באשר לאופן קביעת השכר הראוי:

"כיצד אומדים את השכר הראוי? קביעת השכר הראוי בגין טרחת עורך דין צריך שתיעשה בכל מקרה ומקרה לפי נסיבותיו. ודוק: דרך קביעתו של השכר הראוי, ושיעורו, אינם בגדר ידיעה שיפוטית, ועל בית המשפט לקבעם על בסיס הראיות המובאות בפניו (ע"א 261/86 חברת דנו הישראלית נ' הורשפלד, פ"ד מג(1) 160, 165; פרשת ביניש-עדיאל הנ"ל). בהקשר זה יש להביא בחשבון, בין היתר, את הזמן שהקדיש עורך הדין לטיפול בעניינו של הלקוח, את מהותו, היקפו ומידת מורכבותו של השירות, את שוויו של העניין נשוא השירות, ואת המוניטין של עורך-הדין (ראו ע"א 499/89 רמת אביבים בע"מ נ' מירון, בן ציון ופריבס, עורכי דין, פ"ד מו(4) 586, 593). כמו-כן ניתן להתחשב בשיטה המקובלת לקביעת שכר הטרחה בתחום הנדון – במידה וקיימת שיטה כזו (על הדרכים המקובלות לקביעת שכר טרחתו של עורך-דין, ראו למשל ע"א 2871/00 מועין דאוד ח'ורי נ' בנק מרכנתיל דיסקונט (טרם פורסם))".